פעם בשבוע היינו נוסעים לבקר את אחותו
של אבי, לולה ובעלה ז’ילבר.
אני זוכר שהייתי יושב שם בסלון, בוחן את ציורי השמן של דוד ז’ילבר המעטרים את כל קירות הסלון  וכל הזמן חוזר במבט חטוף לזירת הפשע;
קערת קרמיקה בצורת מטריה הפוכה-פתוחה
המכילה אוצר ממתקים לא גנוז אך גם לא נגיש, מונחת ללא משגיח על שולחן הסלון
וקולה של אימי חוזר ומתנגן לי בראש:
כשנגיע לדודים תתנהגו יפה ובנימוס
ולא לחטוף מהממתקים, יש לכם הכל בבית!